מאז שאני זוכר את עצמי אני יושב על השיש במטבח של אמא ומביט בה מבשלת.

תמיד רציתי לעזור לה לחתוך, לערבב, ללוש, להיות חלק מההכנה אבל היא פחדה שילד בן 3 יהרוס, ילכלך, ייחתך או סתם יהפוך לה את המטבח. אז הייתי יושב שם בשקט ומחכה שהיא תתן לי את הוו מיקסר המלא בקצפת (הייתי מנקה אותו עם הלשון עד שבכלל לא היה צריך לשטוף אותו). עם הזמן בער בי הצורך להוכיח לעצמי שאני כן יכול להיות להיות טבח כמו אמא ולבשל כמוה… זה לא ממש עבד, הייתי שורף סירים, נחתך, מלכלך, בקיצור, גרוע. זה לא הפריע לי מעולם לאהוב את המטבח ולרצות להיות טוב בבישול וללמוד.

עברו השנים, סיימתי את בית הספר היסודי, התיכון ו-3 שנים בצבא וטסתי לאוסטרליה. כמו כל ישראלי טוב חיפשתי עבודה שתממן לי את הטיול.
טסנו שלושה: יאיר, ליאור ואני. מצאנו דירה מדהימה על החוף, בבניין בן 3 קומות, שבקומת הכניסה שלו הייתה מסעדה.
בכל יום הייתי יורד לקומת הכניסה, נכנס למסעדה ומבקש לעבוד בה. מכיוון שלא היה לי שום ניסיון קודם, השף דחה אותי בכל פעם. עד שבאחד הימים השף אמר שהוא מוכן שאשטוף כלים. שמחתי מאוד. במשך חודש וחצי שטפתי כלים במרץ רב וכל היום הייתי מביט בטבחים, במה שהם עושים, במנות ובהתנהלות המטבח. אחרי חודש וחצי ניגש אלי השף ואמר לי: "מהיום אתה בפס הקר" – התרגשתי רעדו לי הרגליים.
אני כבר יודע את כל המנות בעל פה, מהמרכיבים עד להכנה ולאופן צילחותם, אפילו הרגשתי שאני יודע לחתוך כמו טבח אמיתי, למרות שמעולם לא אחזתי בסכין.
נכנסתי למטבח והדבר הראשון שביקשו ממני לעשות הוא לחתוך חסה לסלט קיסר.
בחרתי ראש חסה ירוק ורענן הנחתי אותו על קרש האוקולון הלבן, בחרתי את הסכין הכי גדולה שהייתה סביבי, אחזתי בה והתחלתי לחתוך. התרגשתי. הרגליים רועדות, הלב לא מפסיק לדפוק ולהרעיד את כל האיברים הפנימיים, לא הייתה לי שום שליטה בגוף. תנועה אחת עם הסכין החסה נחתכת, שוב תנועה ועוד פלחים של עלי חסה מתפזרים על קרש האוקולון הלבן. בתנועה השלישית הכנסתי את הסכין אל תוך האצבע. נוצר חתך עמוק עד מרכז הציפורן. בשנייה אחת הכל נעצר, לא שמעתי את המוסיקה, לא את הטבחים סביבי, גם לא את השף שעמד וצעק למטבח את המנות שבהזמנה. הרגליים כבר לא רועדות לי, שאר האיברים הפנימיים בגופי גם הם שתקו, הלב הוריד הילוך ונרגע. ודם, דם נוזל ממני אל קרש האוקולון הלבן וממנו אל משטח הנירוסטה שעליו היה מונח. גל חום שטף אותי.
שמחה אדירה מלאה לי את הבטן. התמלאתי גאווה. נשמתי לרווחה. למדתי לחתוך.
ימים עברו ואני מהפס הקר עובר למחבתות ולגריל. משם כבר אפשר היה לראות את הלקוחות הסועדים (המטבח היה פתוח).

את המנה שהכנתי הייתי מעביר לשף. הוא היה בוחן, בודק, טועם ומעביר אותן למלצרית. המלצרית הייתה מניחה את הצלחת על מגש עגול ושחור מרימה אותו גבוה באוויר ומפלסת דרכה אל עבר השולחן, מניחה אותה מול הלקוח והוא – לוקח מזלג, נועץ ומכניס לפה. ואני עם העיניים על הצלחת מהרגע שנתתי אותה לשף ועד שהיא הגיעה ללקוח. הוא לועס, מרים את הראש ומחייך.

ואז הבנתי. שם נפל לי האסימון, זהו, זה מה שאני רוצה להיות, אני רוצה לגרום לאנשים לחייך בזכות האוכל שלי.
קוראים לי הראל זכאים, אני טבח וזה מי שאני.